נטע שפירא – בין תוכן לצורה


21 Apr
21Apr

שלום נטע שפירא, מודה לך מאוד על הנכונות להיות המשתפת והמספרת הראשונה בבלוג 'עובדים לטובה'.נטע מנהלת מקימה של המרכז ללימודי רוח בספריה הלאומית. 

כשרק עלה הרעיון לכתוב בלוג חיפשתי בלוגים אשר מצד אחד הם אישיים ומהצד השני עוסקים בנושא מוגדר עליו הם כותבים ומהרהרים, וכך הגעתי לנטע בעלת הבלוג לומדת כל החיים

נתחיל מהיום יום, מה את עושה בעבודה?

המרכז ללימודי רוח הוא יוזמה משותפת של הספריה הלאומית ומשרד החינוך. התחלנו לפעול למען מורים במקצועות הרוח לפני כשלוש שנים אבל במובנים רבים אנחנו עדין בתחילת הדרך. העובדה שלי מתחלקת בין גיבוש חזון מוסכם בין השותפים והבנת הצרכים של הקהל ובין טיפול בכל הפרטים הקטנים של היום יום: טיפול בתקציב, בחוזים, בבירוקרטיה פנימית וחיצונית, יח"צ, מענה לבעיות שמתעוררות. אני משתדלת להחזיק כל הזמן גם את המקום בו אנחנו רוצים וצריכים להיות בעתיד. כמנהלת אני מסתכלת קדימה ויוזמת את הדבר הבא - ברבעון, בשנה ובכלל. אני מנהלת חמישה עובדים, עובדת בקשר ישיר עם המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ושותפים נוספים. שבוע ממוצע שלי כולל הרבה פגישות. בנוסף, אני נוהגת כעשר שעות בשבוע ומבחינתי הן שעות עבודה מוקדשות ללמידה - ספרות מקצועית בספרים מוקלטים, פודקאסטים, הרצאות מכנסים וקורסים ביוטיוב.

אני אוהבת לעבוד במקום שיש בו אווירת צוות טובה, ויש בו מה ללמוד וממי ללמוד - הספריה הלאומית היא בהחלט מקום שכזה. מקום מאוד דינמי, כל הזמן קורים בו דברים חדשים, יש בו יוזמות חדשות ושיתוף פעולה בין תחומים.

בואי נחזור אחורה, איפה את מתחילה לספר את הסיפור התעסוקתי שלך? 

במבט לאחור אני רואה שדברים שעשיתי בתור אשה צעירה מאוד, השפיעו ותמכו במסלול המקצועי שלי. בשירות הלאומי הדרכתי קבוצת הכשרה של בני עקיבא העולמי, עד לאותה שנה הייתי ישראלית לגמרי, בלי משפחה או קשרים בחו"ל ובלי אורינטציה לעולם היהודי. המפגש האינטנסיבי עם הצעירים מחו"ל שינה את ראיית העולם שלי, פתח אותי לעולם היהודי והוכיח לי שאני יכולה לעבוד 'באנגלית'. הניסיון הזה שימש, 15 שנים אחר כך, כבסיס לתפקיד שמילאתי בקרן גרינספון וביסוד ספריית פיג'מה כחלק מפרויקט יהודי עולמי.

כסטודנטית לא עבדתי בעבודות סטודנטיאליות 'רגילות' אלא חיפשתי עבודות שמצאתי בהן גם למידה והתקדמות. וכך מצאתי את עצמי בשנות הלימודים באוניברסיטה מנחת קבוצות נוער במלי"ץ, שליחת סוכנות באוזבקיסטן, מדריכה חברתית בבית חולים גהה (בכל זאת סטודנטית לפסיכולוגיה...), ואפילו מנחת מורים בשימוש במאגרי מידע. אני מרגישה שחלק גדול מהדברים שהתנסיתי בהם ולמדתי בשנים אלו באו לידי ביטוי בהמשך חיי המקצועיים.

אני מבינה שתמיד עבדת ועשית זאת במקומות רבים, מגוונים, ומשמעותיים. האם במבט לאחור את יכולה להצביע על נקודת התחלה? על מקום העבודה 'הרציני' הראשון שלך? ולמה דווקא הוא?

בשנת 2001, לאחר תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בתנ"ך התחלתי לעבוד באופן מלא ומסודר במתן כמרצה לתנ"ך וכמרכזת אקדמית של תוכניות לתואר שני (במקביל למדתי גם במדרשת נשמת). מקום עבודה זה היה הראשון שנתן לי זהות מקצועית מוצקה. הזהות הזו מאפיינת את כל המסלול המקצועי שלי והיא כוללת שילוב בין תוכן לצורה, שילוב בין התחום של חינוך והוראה ובין פעילות של מינהל חינוכי וייזום תהליכי למידה ויצירה עיונית.


מקומות העבודה של נטע שפירא:

- מדרשת נשמת, מרצה.

- מתן, מרצה ומרכזת תוכניות אקדמיות לתואר שני.

- קרן גרינספון ישראל, ספרית פיג'מה, מגוון תפקידים. מנהלת.

- הספרייה הלאומית, מנהלת מקימה המרכז ללימודי רוח.



לאורך השנים עבדת במספר מועט יחסית של מקומות עבודה כך שבאופן כללי את מהמתמידים. מה הניע את השינויים שלך? למה הם התרחשו? מי תמך? מה עיכב? במילים אחרות – איך עשית את זה?

אם לתמצת במשפט אחד עזבתי כשהרגשתי שאת מה שיש לי לתת נתתי ואת מה שיש לי ללמוד למדתי. כשהתובנה הזו הבשילה, יכולתי להעז ולעשות את הצעד הבא. פעמיים עזבתי מקום עבודה שאהבתי והייתי בו ומוערכת. העזיבה היתה מלווה בפחדים - הפחד להיכשל, הפחד לאבד את מה שהשגתי.

אני מרגישה שהושפעתי במידה רבה מכך שההורים שלי הם אנשים הממציאים את עצמם מחדש לאורך חיי העבודה שלהם. הודות להם הבנתי שהעובדה שעשית משהו אחד במשך שנים לא מחייבת אותך להמשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר. בנוסף היתה לי תמיכה של בן הזוג שאיפשרה וריככה את השינוי המקצועי. להערכתי, כל אחד מהשינויים דרש כשנה שבה המשפחה שילמה מחיר. 

בגיל 40 הייתי צריכה לשנון ולהאמין שככל הנראה יש לי עוד 25 שנות עבודה, כשהבנתי זאת הבנתי באופן פנימי ועמוק היה קל יותר לבחור להמשיך בדרך, לשנות. 

הזכרת את הפחד לאבד את מה שהשגת במעבר בין מקומות עבודה ותחומי עיסוק. את יכולה לשתף בתבונות ויכולות שפותחו במקום עבודה אחד ובאים לידי ביטוי (גם) במקום אחר? 

עבדתי בספריית פיג'מה קרוב לעשור והמקום היה 'בית ספר' מעולה עבורי. אם אני צריכה להצביע על שתי תובנות שגיבשתי שם ומלוות אותי בחיי המקצועיים אז:

  • בספריית פיג'מה קיבלתי את ההכשרה להוביל פרויקט בקנה מידה ארצי, הניסיון הקודם שלי היה בהובלת פרויקטים מקומיים וארגוניים. למדתי שפרויקט גדול הוא לא "הרבה קטן" אלא משהו אחר שצריך לבנות אותו בצורה אחרת מתוכננת מראש
  • אוטונומיה ואמון בצוות מקומי זה המפתח להצלחה וניהול מקדם. ההצלחה של ספריית פיג'מה נובעת בעיני במידה רבה מההבנה של אנשי הקרן בארה"ב שאי אפשר להעתיק את הרעיון (שעובד מצוין בארה"ב) ולהפעיל אותו באותה צורה בישראל. הם הציבו לצוות הישראלי מטרות, ליוו אותנו ונתנו לנו מרחב פעולה, יכולת ושיקול דעת

את אוהבת ללמוד, עוזרת ומכוונת אנשים רבים ללמידה וכותבת את הבלוג לומדת כל החיים בנושא למידה לאורך החיים. האם לדעתך לימודים אקדמיים ותעודות ש-'אספת' לאורך השנים היו משמעותיים בדרך המקצועית שלך? 

יש לי תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, תלמוד ותנ"ך והם פתחו לי את הדלת למקום העבודה הראשון אבל אני לא יודעת איזו תרומה היתה להם להמשך. פעמיים לאורך השנים למדתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה. בשתי הפעמים הלימודים נולדו מתוך רצון לשנות ולהשתנות בתחום המקצועי, להפתעתי ולשמחתי הלימודים סייעו לי בתהליכי השינוי אם כי לאו דווקא בדרכים שחשבתי. בפעם הראשונה למדתי קורסים בכלכלה ובמנהל עסקים, לא המשכתי היות והתחלתי לעבוד בקרן גרינספון אבל קבלתי ביטחון לגבי בניית תקציבים וניהולם. בפעם השניה למדתי קורס בטכנולוגיה ולמידה במחשבה לעשות תואר שני בתחום. לא המשכתי בעיקר כי לא אהבתי את הקורס אבל הוא גרם לי להתעניין בלמידה מקוונת ולמידה לאורך החיים אשר פתחו לי אופקים רחבים ושימושיים.

אני מרגישה שדווקא התעודה שאין לי - דוקטורט - משפיעה מאוד על סיפור הקריירה שלי. התלבטתי בנושא כמה פעמים, ואני תוהה מה היה המסלול שלי אילו הייתי ממשיכה לדוקטורט... אולי יום אחד גם הדוקטורט יגיע.

שאלה אחרונה, שבימים אלה זו שאלה מאוד אישית עבורי. למה את כותבת בלוג שלא קשור באופן ישיר לעיסוק שלך ונראה לי, שכמו במקרה שלי, הוא לא עוסק או מציג את התחום המקצועי שלך?

אני לא מזדהה עם ההנחה המוצגת בשאלה. אני מרגישה שפתיחת הבלוג ב-2017 היתה צעד מאוד משמעותי בהתפתחות המקצועית שלי. הבלוג הוא מרחב ביטוי מקצועי ואישי שלא תלוי במקום העבודה שלי. הפתיחה של הבלוג הייתה דרך להכריח את עצמי להגדיר את תחומי העניין שלי באופן עצמאי, ללמוד ולהעמיק בנושאים שמעניינים אותי ולא קשורים ישירות למטלות היומיומיות של העבודה. הבלוג סייע לי להתגבר על המעצורים ולהתבטא בכתב בזירה הציבורית, והוא מסייע לי בשמירה על קשר מקצועי עם קולגות מהתחומים שמעניינים אותי ועם אנשים שעבדתי איתם בעבר. אני לא יכולה להיות בטוחה אבל אני חושבת שכתיבת הבלוג סייעה לי לעבור לתפקיד הנוכחי בספרייה הלאומית היות וגיבשתי לעצמי שפה וידע עצמאיים עוד לפני שניגשתי למכרז על תפקיד של מנהלת מקימה למרכז מדעי הרוח בספריה הלאומית.


תוך כדי היכרות וכתיבה חשבתי:

  • הסיפור המקצועי של נטע הוא הראשון המתפרסם בבלוג. התלבטתי האם ואיפה להציג את המצב האישי-משפחתי של נטע (בת 44, נשואה, אמא לארבעה, גרה בנחושה). נזכרתי שלפני הרבה שנים הגשתי מועמדות לאיזה פרס אקדמי ובמצב האישי כתבתי 'נשואה' ולא ציינתי ילדים למרות שהיו לי חמישה. זומנתי לראיון ורובו עסק בשאלה למה לא כתבתי כמה ילדים יש לי ולא בכישורי האקדמיים... הסוגיה האם ואיפה לציין את המצב המשפחתי בהקשר של עבודה נשאר לא פתור אצלי...
  • מה התפקיד של לימודים אקדמיים במסלול המקצועי? שאלה שהתשובה עליה ב-2020 בכלל לא ברורה. בסיפור של נטע הם היו בעיקר שער כניסה למקום העבודה הראשון. לעומת זאת, לימודים שלא לצורך קונקרטי מוצגים כ-'קטליזטור' וכ-'משענת' לשינויים תעסוקתיים והתפתחות אישית. מחזק אצלי את התפיסה שכדאי ללמוד. לא כל כך משנה מה לומדים, סביר להניח שהוא 'יכנס' לתוך ה-'סיפור' שלנו


תעודת הסיום של סבא עוזיאל מאלי, מבית הספר החקלאי מקווה ישראל. סבא עוזיאל התמחה במקצועות המכניקה והפלחה והיה גם ד"ר לתנ"ך וללשון עברית. התעודה נותנת השראה ומזכירה שלמידה מתחדשת ומשתנה כל הזמן.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.