נועה הייזלר רובין- מחפשת את השותפים לתכנון


22 Sep
22Sep

 נועה הייזלר רובין חוקרת ומרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב- בצלאל, התחום שלה הוא תכנון ערים תחום פרקטי-טכני, אבל אחרי שעבדה שנה אחת בתחום היא הבינה שמדובר (לפחות עבורה)  בנושא בעל השפעה וחשיבות חברתית-פוליטית אדירה ולכן היא חוקרת, כותבת ומלמדת את 'דור העתיד' לראות את הנעשה בתחום בעיניים ביקורתיות ולחפש את הקולות והשותפים הנעדרים מהתכנון העירוני.  


הי נועה, את מתכננת ערים שעובדת בעיקר כחוקרת ומרצה בבצלאל- איך זה מסתדר? הייתי חושבת שמתכנני ערים עובדים ברשויות, לא?

'מתכננת ערים' זו כותרת ההכשרה המקצועית המעשית שלי, הכשרה המשלבת גם ידע תיאורטי וגם פרקטיקה.  חשוב לי להציג את עצמי כ'מתכננת ערים' כי זה מה שמאפשר לי להיות חלק מהקהיליה המקצועית ואני יכולה להגיד דברים ולהישמע.  המקום בו אני עובדת, הבית המקצועי שלי, פרנסתי- זו התכנית לתואר שני בעיצוב אורבני, בצלאל. וזה גם בסיס האם שמתוכו ובזכותו אני יכולה לשלוח זרועות ולהשתתף בפרוייקטים מחקריים ומעשיים.

איך הגעת לתחום?

במקרה. התחלתי ללמוד מתמטיקה ומחשבים ועזבתי אחרי שנה בלבד. לאחר מכן לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ובעיקר, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אז 'בינתיים' נרשמתי לתכנית סיורים בירושלים של יד בן-צבי. התאהבתי בזה והחלטתי 'בינתיים' להירשם ללימודי גיאוגרפיה באוניברסיטה. מה אני אעשה עם זה לא ידעתי, אבל החלטתי שכל עוד אני נהנית, אמשיך. אז המשכתי לתואר שני בתכנון ערים כדי שיהיה משהו פרקטי, ובגיאוגרפיה היסטורית כי זה מעניין. אחרי התואר השני התחלתי לעבוד כמתכננת אורבנית ומהר מאוד החלטתי להתמקד במחקר. עשיתי דוקטורט, וכך הגעתי עד הלום.

אז בעצם למדת הודות לעניין ולרצון לעסוק בתחום מסוים , והיום את עוסקת בו מ'המרחק' של מחקר והוראה. זה נראה כשינוי מהתכנון המקורי, איך זה קרה?

איך שסיימתי את ההכשרה עבדתי במה שאת קוראת לו 'המקצוע'. התחלתי, לפני 20 שנה, כמתכננת אורבנית במתנ"ס רוממה. מדובר בעבודה למתכננים צעירים ונמרצים המחפשים דרך טובה לרכוש ניסיון בתחום. אני בחרתי בה כנקודת ההתחלה המקצועית שלי גם מסיבות אידאולוגיות. זה נכון שתכנון עירוני הוא מקצוע טכנוקרטי אבל מבחינתי הוא גם מקצוע מאד חברתי, אנושי, עם השלכות פוליטיות נרחבות. אני רציתי להתחבר לצד הזה של העבודה. רציתי, במלוא מובן המילה, לשרת את הציבור, לאפשר את מה שקוראים לו בז'רגון המקצועי 'שיתוף הציבור בתכנון'.

זה היה תפקיד מאתגר ביותר, שהוביל אותי בתוך שנה למסקנות מרחיקות לכת ביחס למקצוע התכנון בכלל וביחס לעצמי, ולקריירה המקצועית שלי, בפרט.

מסקרן. מה היה או מה קרה בשנה הזו של עבודה כמתכננת אורבנית אידאליסטית שדחף אותך לחזור להתמקד במחקר אקדמי ובהוראה?

זו היתה שנה סוערת ביותר. הייתי אישה, אשת מקצוע בחברה גברית. העמדתי את עצמי לרשות הציבור אך מצאתי את עצמי מדברת עם גברים בלבד. פתחתי את משרדי בפני כולם, אך רק גברים הגיעו להסביר לי מה השכונה צריכה. כשהזמנתי את הציבור לדון בתכניות, הגיעו גברים בלבד. כדי ללמוד בכל זאת, מה נשים צריכות, מה נשים רוצות, נאלצתי לצאת מהמשרד ולפטפט עם אמהות בגינת המשחקים. היה מקרה שהשפיע עלי מאוד- קיבלתי לידיי תכנית שביקשה להרחיב מבנה ציבור על חשבון שטח ציבורי (=גינה), הגברים היו בעד, הנשים נגד.

ההרגשה שלי היתה שכל מה שלמדתי על תכנון הוא תיאורטי בלבד, ושהמציאות מורכבת הרבה יותר. למדתי שהתכנון העירוני, שמבקש להיות שוויוני, אובייקטיבי ונטול פניות, לא יכול להיות כזה, כי הצרכים בשטח אינם שווים. אחרי שנה בתפקיד, פרשתי וחזרתי לאקדמיה כדי לכתוב דוקטורט, שעסק בזה. ביחסים הלא-שוויוניים בין המתכננים לבין הציבור אותו הם משרתים. 

אפשר להגיד שנשארתי מאמינה גדולה בכח החברתי והפוליטי של התחום. בנושאים אלו מתמקד המחקר שלי ובהוראה אני רואה שליחות. ללמד ולהשפיע על התפיסות והפרקטיקות של הדור הבא של המתכננים.

מחקר בתחומים מעשיים הם תמיד מורכבים ואינטרדיסציפלינריים בגלל שאין דיסציפלינה מחקרית מוגדרת. לדעתי זה תמיד יוצר זירות מחקר מקוריות. מה את חוקרת? מהי זירת הפעולה שלך?

אני חוקרת בתוך התחוםשל גיאוגרפיה, היסטוריה ותרבות, במילים אחרות אני חוקרת את המרחב ואת עיצובו, באמצעות כלי מחקר של ביקורת התרבות.

אפשר דוגמאות?

בטח. אתן שתי דוגמאות מהעיר ירושלים - אחת עוסקת בשימור והשניה בהנגשה, ושתיהן ביחד מדגימות את הצורך בעדינות וברגישות כשפועלים במרחב ציבורי משותף.

מדי שנה מתפרסם ומוגש לאונסקו דוח שימור של העיר העתיקה, כאתר מורשת עולמית. הדוח כולל תיאור של המחקר הארכיאולוגי בעיר העתיקה, פעילות השימור והבניה, ולא פחות מכך – פעילויות חברתיות שנעשות לטובת הקהילה המקומית. התפיסה של השימור היום היא שהוא לא נועד להקפיא נקודה בזמן, אלא שהוא הזדמנות לתעד מורשת לטובת הקהילה. בעיר כמו ירושלים, 'מורשת' היא דבר מורכב, 'וקהילה' היא דבר מגוון ביותר. הכתיבה של הדוח עבורי תמיד מאתגרת ומספקת.

הדוגמא השניה עוסקת בהנגשה של ארכיוני ירושלים.  פרוייקט זה נועד להנגיש את התיעוד ההיסטורי של התכנון והבניה של ירושלים במאה וחמישים השנים האחרונות, לקהילה המקצועית ולציבור בכלל. המטרה היא לאפשר לכל אדם לקרוא בעצמו את המסמכים המתעדים את מורשת הבניה העירונית, ומכיון ש'מורשת' זה דבר מורכב ומגוון, הכוונה היא שכל אישה ואיש יוכלו למצוא את המסמכים שמספרים את הסיפור של הקהילה שלהם ולתאר את ירושלים באופן בלתי אמצעי מנקודת מבטם. מבחינה מקצועית, המטרה היא כמובן כפולה ומכופלת: לא רק לקרוא את ההיסטוריה אלא גם לאפשר את ההמשכיות שלה במרקם העירוני, על ידי שימור ותכנון ובניה המכבדים את הקיים.

מענין מאוד, בעצם עבורך שימור והנגשה של ההיסטוריה האורבנית באופן 'רגיש ורואה' מאפשר את ההמשכיות שלה במרקם העירוני המורכב בירושלים- מפתיע והגיוני. תודה! אבל את בעצם חוקרת וכותבת את זה, מה עם הפרקטיקה? איך זה מתקשר בכלל ואיך זה בא לידי ביטוי בבצלאל, מקום שגאוותו היא על ההוראה ותרגול של פרקטיקה? 

זה באמת לא פשוט. בבצלאל למדתי, בדרך הקשה, ולעיתים כואבת את ערכי המקצועי. בצלאל הוא מקום בוא נמדדים ומוערכים על בסיס הפרקטיקה. גם הסטודנטים שלי הם ברובם תלמידים בוגרים – כלומר משכילים ובעלי ניסיון בעבודה.

אני אינני אשת פרקטיקה. אני בעיקר חוקרת, אקדמאית. הרגשתי שאני צריכה לעבוד יותר קשה כדי להצדיק את מה שיש לי לומר, כי זה לא תמיד מוזן ומגובה בפרקטיקה. לקח לי כמה שנים להבין שהמחקרים שלי עומדים בפני עצמם, שהתובנות שלי ראויות, שיש לי מה להגיד לעולם (ולקולגות ולסטודנטים שלי), ולא פחות מזה – שאני עושה את זה היטב.

היום, אני מאד אוהבת את האינטראקציה עם הסטודנטים. מאד. היום אני נהנית מהדיאלוג עם הכיתה. בנוסף, בצלאל זה מקום המאפשר חופש אינטלקטואלי מוחלט לצד מפגש מפרה עם מרצים ואנשי מקצוע מתחומים שונים ומגוונים.

את עוסקת בנושאים שנראים לי 'פנים ישראליים' ואולי אפילו 'ירושלמים', איך אינטרקציה עם חוקרים ועמיתים בחו"ל מקדמת ומפרה אותה?

 אסביר בעזרת דוגמא- בשנת 2017 יצאתי עם משפחתי לשנת שבתון באוניברסיטה של מישיגן. הצטרפתי לקבוצת מחקר שעסקה בהיסטוריות השוואתיות של מדינת ישראל. חשבתי שהמחקרים שלי, החותרים להעניק קולות שווים לאוכלוסיות שונות, וממילא מספרים סיפורים שונים (ולעיתים מתחרים) עושים בדיוק את זה. אבל השנה הזו, שוב, 'פתחה לי את הראש' וגרמה לי לחשוב מחדש, והפעם – על הקשר בין יהדות וישראליות. בעיקר הבנתי, שהעיסוק המקומי שלנו – כאן, במדינת ישראל –בציונות, ביהדות ובהיסטוריה המקומית שלנו, איננו היחיד וכמובן שאיננו מוחלט. הבנתי שהיציאה מגבולות המדינה כדי לדבר על מדינת ישראל ועל תולדותיה היא הכרחית, שכן נקודות המבט הן רבות ומגוונות. ההזדמנויות לא היו אקדמיות בלבד, ועלו על בסיס כמעט יומיומי, ובוודאי שבחגים ובאירועים לאומיים: כיצד מתייחסים לישיבה בארץ ישראל, בקרב קהילות שבחרו אחרת? איך חוגגים את יום העצמאות הישראלי, בקרב קהילה יהודית אמריקאית? איך מציינים את יום השואה? וברמה אחרת: מה בין ההתיישבות הציונית בפלסטינה/א"י, לבין ההתיישבות הלבנה באמריקה הילידית? שנה זו הרחיבה עוד יותר את תפיסת עולמי שבאה לידי ביטוי במקצועי ובאישי.

מה את מאחלת לעצמך לשנים הקרובות?

הייתי רוצה שיהיה לי חדר משלי. קטן, עם מדפים כדי לשים עליהם את הספרים שלי וכל הניירת הארכיונית, ועם חלון לירושלים. סביר להניח שלא אשב בו הרבה, כי אני בסוף מוצאת את עצמי כותבת בבית או בבית קפה (או בספריה הלאומית), אבל אני צריכה בית למחקר שלי, בית לחומרי המחקר שלי. וגם לצאת שוב עם המשפחה לשבתון, שנת שבתון מאפשרת בנוסף על חוויות משפחתיות מיוחדות גם להרחיב את תפיסת העולם והניסיון האישי-מקומי ומזמנת ניסוח שאלות  מחקריות חדשות, שבתורן – כך אני מקווה – יהפכו את המחקר שלי ליותר עדין ורגיש, ואולי גם יותר מעניין.

הי, סוף סוף יצאה ממך הפמיניסטית שרוצה חדר משלה . כולנו נרוויח ממקום בו תוכלי לחקור ולתכנן איך הארץ שלנו תהיה רגישה וקשובה יותר גם בתכנון הבניה שלה. אמן!

 

מחשבות שעלו לי (תמי חלמיש אייזנמן) במהלך הכתיבה:

  • ללמד ולחקור תחום מעשי, ללמד אנשים איך לפעול כשאת לא פועלת בעצמך- למה זה דומה? די בקלות זה יכול להיות מנותק ולא רלונטי, ויחד עם זאת אסור (לדעתי כמובן) שפרקטיקה תלמד רק מתוך ניסיון. המחקר מאפשר מבט רחב ואחראי, וגם יכול 'לשחרר' את איש המעשה בכך שהוא לא לבד. סביר להניח שמה שקורה לו כבר קרה והוא חלק מ'תופעה/pattern', הוא חלק ממקצוע וקהילה . גם אני מלמדת (קצת) אנשי פרקטיקה למרות ששנים רבות לא לימדתי בבית ספר, וגם כשעשיתי זאת זה היה לצד דברים אחרים ולא כמשרה עיקרית. הקישור והקשר בין מחקר לפרקטיקה חשוב בעיני, ולגמרי לא פתור לי – איך לעשותו באופן שיטיב עם המעשה ויתקן למחקר את המקום והקונטקסט הראוי.
  • נועה עזבה לימודים ואח"כ עבודה אחרי שנה. בסיפור שלה (בדיעבד?) זה סיפור הצלחה. המרכיב הזה בסיפור המקצועי של לעזוב תחום/לימודים/עבודה אחרי זמן מועט חוזר על עצמו בהרבה מסיפורי המקצוע בבלוג הזה (למשל, נצחיה פלג, חלי ברבר-אהרונוף). אני חושבת שעבורי זה לא אפשרי (עדין?), נתפס לי כאי התמודדות עם קושי, כסוג של ויתור. אבל אצל נועה זה נתפס ונחווה כדיוק והתקדמות. נראה לי שכדאי לכבוד השנה החדשה ל'שחרר' את התפיסה העמוקה של- 'התחלתי ולכן אסיים', יש הרבה נוכחות וכח בלעזוב ולא 'לדפוק את הראש בקיר', לשאול ולהקשיב לשאלה 'למה אני עושה את זה' ולפעול על פיה. אמן.
  • הכרתי את נועה לפני כעשר שנים בהקשר אחר, לא מקצועית. מאז יצא לנו לדבר פה ושם על העבודה אבל הראיון הזה היה לי חדש לגמרי. אני חושבת על זה שיש שיחות שונות על עבודה. הדברים שמעניינים ומטרידים אותנו בעבודה, הדברים שעליהם אנחנו מדברים עם חברים מחוץ למשרד/תחום הם בכלל על מערכות יחסים ולא על המקצוע....וואלה, איך לא שמתי לב קודם?

 

מחברת עבודה מכנס בינלאומי. "הכנסים הם הזדמנות נהדרת לפגוש עמיתים מרחבי העולם, ולבחון את הרעיונות שלי מולם! המחברת ממשיכה לשרת אותי לכתיבה ביום-יום"


מה דעתכם? הסיפור של נועה 'מוכר' ומזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את נועה שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.

פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן.

הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.

אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות:

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.