יוסי סעידוב – רואה רחוק פועל קרוב


11 Aug
11Aug

יוסי סעידוב הוא יזם חברתי העובד בארגון צרכני תחבורה ציבורית בישראל- 15 דקות,  שהוא היה שותף להיווסדו. בנוסף הוא מייעץ, משתף מניסיונו ומלווה יוזמות חברתית רבות בעיקר כשהן צריכות עזרה ותמיכה במאבקים המתרחשים במרחב הציבורי. בכל בוקר יוסי שותה קפה וקורא עיתונים הרגל מהתקופה בה היה כתב ועורך בגופי תקשורת שונים. 

 

הי יוסי, כשהצעת להשתתף בבלוג שמחתי מאוד – הזדמנות טובה להכיר וגם להגיד תודה על מיזמים חברתיים להם היית שותף ושאני ואחרים נהנים מהם. הבלוג הזה מתמקד בסיפור המקצועי ומניח שהוא קשור ומאיר על אזורים וזירות אחרות בחיים שלנו. מבקשת להתחיל את הסיפור מהשאלה-  מה אתה עושה ביום יום?

לעבודה שלי יש שתי רגליים: האחת היא קידום התחבורה הציבורית בישראל במסגרת עמותת 15 דקות - ארגון שיש לי את הכבוד להיות ממייסדיו. הרגל השנייה היא הרגל העצמאית שלי בה אני מייעץ ומלווה יוזמות חברתיות ומאבקים במרחב הציבורי. הדרייב שלי נמצא במרחב הציבורי והחברתי, ואני פועל בעיקר בזירות שמעניינות אותי ושיש חפיפה גבוהה בין הערכים שלי למטרות הלקוח. בשנים האחרונות התפתח עוד ענף של הכנסה והוא הרצאות וסיורים. קבוצות העוסקות ביזמות חברתית, בשינוי אזרחי, בירושלים ועוד פונות אליי כדי שאעביר הרצאה או  סיור בפארק המסילה.

אתה אומר שהדרייב שלך נמצא במרחב הציבורי חברתי, ומזכיר באותה נשימה שיש שם מאבקים. צריך הרבה כח, התמדה ובטח עוד הרבה דברים... כדי לנסות ולהבין נראה לי שצריך לחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה. איפה מתחיל הסיפור המקצועי שלך?

במקור אני משכונת חב״ד בקריית מלאכי, בגיל 18 עזבתי את ישיבה בכפר חב״ד לטובת לימודי בגרות והשכלה כללית בירושלים, נראה לי שנקודת התחלה טובה היא הלימודים באוניברסיטה. השנה הראשונה באוניברסיטה היתה השנה הראשונה בה הייתי בלי כיפה ונדרשתי לעצמאות כלכלית והיה לי קשה מאוד. הנתונים שלי לא אפשרו לי להתקבל למה שבאמת מתאים לי - לימודי משפטים ובחרתי בתחומים שהרגשתי בהם בטוח יחסית-  תלמוד וספרות. הכי רציתי להיות סופר.

בשנה השניה של הלימודים התחלתי לכתוב  בעיתון הסטודנטים 'פי האתון' וקיוויתי שזה מה שיאפשר לי להתקבל  כעיתונאי ל״כל העיר״, ואכן אחרי שנה ומספר ניסיונות מוניתי לכתב חרדים של כל העיר. אחרי חצי שנה קודמתי לתפקיד הכתב המוניציפלי של העיתון. זה היה בתקופה בה ״כל העיר״ נמצא בשיא מלחמת העולם שלו מול ראש העירייה דאז אהוד אולמרט. שנתיים עשיתי את התפקיד הזה ונהניתי מכל רגע. זו היתה השנה האחרונה של אולמרט והשנה הראשונה של אורי לופוליאנסקי כראש עיר, באמצע היו שתי מערכות בחירות: ארצית בה אולמרט היה יו״ר הקמפיין של הליכוד, ומקומית בה נבחר לופוליאנסקי על פני ניר ברקת. העיר דיממה מפיגועי האינתיפאדה השנייה, חומת ההפרדה נבנתה בתוך גבולותיה המוניציפליים ובתוך שנתיים למדתי להכיר את ירושלים לקרביה, מהקומה השישית בכיכר ספרא ועד לפאתי רמאללה. כעבוד שנתיים מוניתי לסגן עורך העיתון.

היית כתב מניציפאלי במקומון בשנים של בחירות שיא האינטנסיביות. ברור שהתפקיד כלל הרבה מאוד מעורבויות והכרעות וקצב מהיר, ואז מונית לעורך – זה נחשב התקדמות? איך אתה זוכר את השינוי הזה?

המעבר מעמדת כתב לעמדת עורך היא חוויה מוזרה: מצד אחד זו הרגשה של יציאה ממנהרה. ממרדף אחרי סיפורים ומקורות העורך רואה את התמונה הגדולה יותר ומנסה לייצר נראטיב עירוני חדשותי שבועי. מצד שני זו היתה חוויה של בדידות: מלהיות אחד מהחבורה הפכתי בגיל 27 לעורך צעיר, סוג של בוס על כעשרה כתבים צעירים. מהר מאוד הבנתי שפקודות לא מתאימות לסגנון שלי: לא לקבל פקודות ולא לתת פקודות. העדפתי ליצור מטרה משותפת, מאבק משותף של כל הכתבים, תחושת זהות והצלחה. אתגר לא פשוט שעמדתי בו בהצלחה. אחרי שנה כעורך בעיתון הציעו לי להצטרף לצוות ההקמה של אתר חדשות הגולשים הראשון בישראל - סקופ. [סקופ היה אתר חדשות שה'כתבים' שלו היו אזרחים שדיווחו בזמן אמת. ב 2005 זו היתה מהפכה שערערה ו'דחפה' קדימה את עולם התקשרות (תמי)]

האם אפשר לתאר את ההקמה של 'סקופ' כנקודה בה התחלת להיות 'חלוץ' מודרני – להקים 'דברים' שלא קיימים מצד אחד ונדרשים מהשני. איך ההרגשה להיות שותף למשהו שעוד אין כמוהו?

השנתיים של ההקמה של סקופ היו מדהימות ומרגשות. היצירה של משהו מאפס, להפוך אותו למערכת מתפקדת, מוכרת, אמינה שעוד ועוד גולשים מתחברים אליה - היתה חוויה חזקה וממכרת. מאחורי האתר עמד איש ההון סיכון מייקל אייזנברג והיזם מיכאל וייס- למדתי מהם המון על איך להיות ואיך להוציא לפועל חזון. בסקופ למדתי לעבוד עם מתנדבים: ה'כתבים' שלנו כתבו רק על מה שהם רצו, מתי שהם רצו ורק על מה שעניין אותם. למדתי לדבר איתם, לרתום אותם, להיות לצידם, לתת להם תחושה אישית, להחזיר להם פידבק, להעצים ולפרגן להצלחות - ובכלל לעבוד עם אנשים בגובה העיניים ולא מתוך היררכיה וסמכות.

ואז קיבלתי הצעה מקבוצת ידיעות אחרונות להקים מיזם דומה במסגרת מערך רשת מקומונים אינטרנטית של ynet. עבדתי עם נעם רשף וגיא בניוביץ שהובילו את המיזם, נסעתי לכל רחבי הארץ ופגשתי את עורכי המקומונים ויחד תיכננו ובנינו את המערכת האינטרנטית - לצד מערכת החדשות המקומית והעיתון המודפס. אבל שבועות ספורים בלבד לאחר שהשקנו את מערכת תוכן הגולשים ב-ynet משבר הסאב פריים התעצם - ואני פוטרתי. הייתי בהלם, זה לא היה צפוי, אישתי היתה באמצע הריון של בתנו השנייה והרגשתי שאפילו לא התחלתי לדגדג את הפוטנציאל של התפקיד שלי.

אני שומעת בתיאור שלך סוג של עליה בגלגל ענק עם התקדמות והרחבת שדה ראיה/השפעה ואז בבת אחת- פיטורין. עצירה. קשה. מה אתה זוכר או איך אתה מספר את התקופה הזו?

רציתי להמשיך להיות עורך. הרגשתי שהקריירה שלי הגיעה למבוי סתום אבל כיוונתי למעלה. חלמתי לערוך את החדשות בעיתון הארץ או תוכנית תחקירים טלוויזיונית אבל כל העבודות בתחום הזה היו בתל אביב ואני הייתי בירושלים. הרגשתי תקוע. עשיתי רישיון נהיגה כדי שאוכל לעבוד בתל אביב, אבל דווקא אז הרגשתי כמה תל אביב רחוקה. אני סובל ממחלת עיניים בשם רטיניטיס פיגמנטוזה [הסבר אישי של יוסי על המחלה אפשר למצוא – כאן]  שבגללה נהיגה בלילה אסורה עליי. בעונת החורף הייתי אמור לחזור הביתה עוד לפני השקיעה, ופקקי תנועה הפכו לאיום קריטי על היכולת שלי לחזור הביתה. בקיצור: הנסיעות לתל אביב היו בלתי נסבלות, ומעבר דירה למרכז לא היה אופצייה משלל של סיבות.

אם אני מבינה נכון, אז מבחינתך בגלל אילוצים משפחתיים ובריאותיים אי אפשר להמשיך להתרחב ו/או להתקדם במקצוע העריכה ובעולם התקשורת. זה בטח מבהיל ומחייב שינוי דרמטי. לאן פנית?

צודקת זה היה מבהיל ומפחיד. נאלצתי לחצות את הקווים. הפכתי ליועץ תקשורת עצמאי.

לפני 11 שנים יצאתי לדרך חדשה בעלת שני מסלולים: במסלול המקצועי הפכתי לעצמאי והתחלתי לגייס לקוחות, ובמסלול האקטיביסטי הקמתי יחד עם אהוד עוזיאל את 15 דקות, מיזם ירושלמי שמטרתו הראשונה היתה קו אוטבוס ישיר מהקטמונים לתחנה המרכזית אבל תוך ימים ספורים הפך למיזם עירוני וכעבור ארבע שנים למיזם ארצי.

רק עכשיו אתה מכניס ל'סיפור' את החלק האקטיביסטי בעשיה שלך. אני חושבת שהרבה מהאנשים שמכירים אותך מכירים בראש ובראשונה את ה'כובע' הזה. הכובע של האקטיביסט המעורב והפועל, בדרכים שונות, לשיפור וטיפול בעוולות. אני חושבת שאפשר למצוא  הסברים ורמזים לבחירה לפעול כך בסיפור ששיתפת, אבל בכל זאת סקרנית לגבי ההתחלה. איך נהיית אקטיביסט?

האמת, במקרה. במקרה גיליתי שהעירייה מתכננת לסלול כביש בשטח הפתוח שמאחורי דירתנו, איגדתי תושבים ויצאנו להיאבק בעד פארק המסילה. נהניתי מכל רגע, הצלחנו להשפיע במהירות על סדר היום העירוני ולהפוך את הרעיון לעובדה מוגמרת- פארק המסילה. הבנתי שאני טוב ביצירת קמפיינים, בהשפעה על דעת קהל, בעבודה עם תקשורת, ברתימת מתנדבים ובעלי עניין למטרה, ביצירת שיתופי פעולה - ובעיקר שאני נהנה מזה.

הזכרת בשיחה שלנו כמה פעמים את המילה מאבק, אבל בשורה התחתונה אתה נהנה מזה, זה הענין? זה מה שמניע את העגלה?

עשייה חברתית אקטיביסטית היא ממכרת. ההצלחות, השינויים בשטח, תחושת המשמעות שאין דומה לה בשום תחום אחר - כל אלה גורמים לי ולאחרים להפוך ליזמים סדרתיים. באופן אישי אני עושה דברים שאני אוהב, שיש בהם אתגר, שיש בהם אינטרס ציבורי רחב, ואני מעדיף לפעול במקומות בהם אני חלוץ. אני מודה שכשאף אחד לא מאמין שנצליח, ושאומרים לנו שאין סיכוי הדרייב הפנימי רק עולה ומתגבר. 

תודה. מאחלת לך שתמשיך להיות רעב לעוד- אתה והציבור מרוויחים מכך.  


יוסי סעידוב הוא יזם חברתי סדרתי. רשימה חלקית של מיזמים בהם יוסי היה יזם-שותף-'רוח':

  • הקמת פארק המסילה במקום כביש שתוכנן להיות במקום
  • 15 דקות - ארגון צרכני תחבורה ציבורית.
  • ״תג מאיר״ הפועל למען ערכי היהדות ונגד פשעי שנאה וגזענות
  • ״ברחובות שלנו - התארגנות הולכי רגל בירושלים״
  • ״לראות רחוק - קהילת רטיניטיס פיגמנטוזה בישראל״ במסגרתה הוכנס טיפול גנטי פורץ דרך לסל.


מחשבות והרהורים תוך כדי הכרות וכתיבה:

  • עבורי להילחם בממסד, בחוק, בנורמות אירגוניות - זו חוויה לא נעימה שאני חוזרת עליה ואליה שוב ושוב. אני חושבת שה'מלחמות' האלו מזכירות לי את עצמי כילדה קטנה שרוצה לעשות כל מיני דברים אבל מגלה שהם אסורים על פי הלכה שאין אפשרות לשנות. במקום בו גדלתי והתחנכתי אמרו שאין מנגנון שינוי פנימי אפשרי להלכה. ככה זה, אין סנהדרין ואין אפשרות לשנות. אין מה לעשות תקבלי ולכי להתעסק במשהו אחר... מעליב. מתסכל. חוסר אונים. גם כאשה בוגרת אני מחפשת כנראה את ההרגשות האלו, וכך מוצאת את עצמו 'נתקלת' בקירות' של הממסד, החוק, ולפעמים גם ההלכה.  יוסי תאר כיף. כיף 'להתקל בקיר', וחוויות של הצלחה להזיז או לסדוק אותו. אולי כמו בריצה- הזיכרון של הרגשת הסיום הנהדרת נותנת כח לצאת לריצה. אולי אני צריכה לנסות ולהאמין.
  • נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ למים והביא לכך שהים נחצה ובני ישראל ניצלו מהמצרים שרדפו אחריהם. כבר הרבה שנים שאני חושבת שנעדרים מהסיפור האיש והאישה שקפצו והצטרפו לנחשון. בעיני הם הגיבורים הגדולים. יש סביבינו המוני אנשים שעושים משהו ראשוני וחדש. את ההבדל האם הם יהפכו ליזמים-נחשוניים או יסופרו (לעצמם ו/או לאחרים) כהוזים/משוגעים/פנטזיונרים וכד' עושים אך ורק המצטרפים אליהם. האנשים שרואים את הקפיצה למים ומחליטים להצטרף. אין לי ספק שיש משהו ביזם-סדרתי שגורם לאנשים לראות אותו כ'נחשון' ולהאמין שיש הגיון בקפיצה אחריו. מענין מה זה...
  • אני עושה השבוע קורס צלילה. מתברר שאין לי כשרון טבעי לנושא. אז בין לבין (ויש הרבה זמן שכזה בקורס) אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות וזה להתבונן באנשים במהלך העבודה שלהם. יש בארץ חוקי צלילה ורשות שמסדירה את התחום, וזה בהחלט לא פשוט לקבל אישור ללמד צלילה, ויחד עם זאת יש במועדון הרבה אנשים שלומדים את העבודה בדרך של שוליה. אנשים מכל העולם ש'מסתובבים' במועדון, עובדים ועוזרים ולומדים את המקצוע. יוסי, כמו יזמים חברתית אחרים, עובד ו'נשען' הרבה על מתנדבים- 'משענת' נהדרת אבל מלאת אתגרים. ודרך אגב, אני עוד לא מצאתי את ה'שקט' העמוק שצוללנים מדברים עליו.
  • סיטואציות אישיות ומשפחתיות הן מרכיב מכריע בצמתי החלטה מקצועיים. ולמרות זאת בסיפורים בבלוג הזה זה כמעט ולא עולה (מחשבה דומה עלתה לי כשכתבתי על מתן רן). למה? אני נאלצת לחשוב שזה קשור אלי...כנראה משהו באופן בו אני שואלת ובאופן בו אני מקשיבה וכותבת 'מנקה' את המרכיב הזה. בפרט אצל נשים. נזכרת שלפני כמה שנים ראיינתי משהי לעבודה ועלה בראיון שבעלה רופא מתמחה. רציתי לדעת באיזה שלב בעלה בהתמחות כדי לדעת מתי 'מחכה לי' תת התמחות בחו"ל. לשמחתי (ואפילו לגאוותי) הצלחתי לזהות את המוטיבציה להתענינות בזמן אמת. התאפקתי ולא שאלתי.  אני לא בטוחה שאם הייתי יודעת את התשובה היא לא היתה נכנסת לשיקולי הקבלה/דחיה של המועמדת לעבודה.אני רוצה להתיידד ולתת יותר מקום ב'סיפור שלי' לסיטואציות אישיות ומשפחתיות (בפועל אני בטוחה שהן משפיעות על היום יום התעסוקתי שלי. בטח שבאוגוסט :-))


מה דעתכם? הסיפור של יוסי 'מוכר' לך? מזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את יוסי שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.

פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד - כאן.

הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.

אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות:

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.