חלי ברבר-אהרונוף – לחלום את השינוי בסבלנות


24 May
24May

חלי ברבר-אהרונוף היא מעצבת פנים שמתארת את עצמה כ"מעצבת סיפור חיים". בעבר עבדה כעשור בענף הדפוס, ואח"כ עוד כ 15 שנה בניהול אדמינסטרטיבי במשרדי עורכי דין. בתחילת 2020, אחרי שנים רבות של למידה ועבודה בתחום עיצוב הפנים  בד בבד עם עיסוקיה האחרים, הפכה להיות עצמאית במשרה מלאה. היא יודעת ש'זה לא יהיה פשוט' – אבל מבטיחה שתעשה הכל כדי שזה יצליח לה. 


הי חלי, אנחנו לא מכירות אפילו לא 'מרחוק' – למה בכל זאת הסכמת שאכתוב את הסיפור המקצועי שלך?

אני משרטטת את סיפור חייהם של לקוחותיי באמצעות תכנון ועיצוב שייתן להם ביטוי  אישי, וישקף את הסיפור שלהם דרך עיצוב הבית או המשרד בעיקר ע"י שימוש בזיכרונות ובחפצים שלהם, הישנים והחדשים. אני אוהבת לשלב אותם באופן שיזכיר להם תמיד מאין הגיעו ולאן הם שואפים להגיע.

קיוויתי שכתיבת הסיפור המקצועי שלי ישמש גם בשבילי תזכורת כזאת.

תודה על האמון. אז, בואי נתחיל מהתחלה. כמה שנים את עובדת? ממתי את מתחילה לספור? ובמבט לאחור מה הביא אותך לבחור בתחום העיסוק הראשון שלך?

למדתי עיצוב גרפי, עבדתי בזה בערך חודש ועברתי לעבוד בבית דפוס. עשיתי כל מה שקשור בהבאה לדפוס, התחלתי בעבודות הכי פשוטות ומשם התקדמתי. במבט לאחור המקום הראשון שעבדתי בו  לא התאים לי. הבוס ישב בחדרו שלו מוקף במצלמות במעגל סגור והיה עוקב אחרינו, העובדים. ממש יכולת לראות את המצלמה זזה ואם היה תופס מישהו "מתבטל" לטעמו, היה קורא לו בכריזה. אני אישית לא סבלתי מזה, והיו לי שם חברים ממש טובים. למרות זאת, בהזדמנות הראשונה שהיתה לי עזבתי והתקדמתי למקום הבא.  

קשה להכיל דבר שכזה, מענין ואולי לא מפתיע שבמקום שכזה מתפתחות חברויות חזקות. הייתי רוצה לחשוב שחבריות ו'שותפים לצרה' יתנו את הכח לצאת וללכת הלאה, מצד שני אולי זה מאפשר לעצום עיניים ולהתנחם שכך זה אצל כולם. מה הביא אותך לעזוב בסופו של דבר?

אחד הדברים שהנחה אותי כל השנים כשכירה היה הרצון להתקדם. ברגע שהייתי מבינה שאין לי לאן להתקדם במקום בו אני נמצאת או בתפקיד שאני עושה, הייתי מסמנת לעצמי את המקום הבא שאני רוצה לעבוד בו,  הולכת להתרשם ממנו, ויוזמת ראיון עבודה. באחת הפעמים התקשרתי ללקוח שהכרתי ממקום עבודה קודם- הוא היה פעם מפיק דפוס ידוע ומצליח, שכנעתי אותו שהוא עובד קשה לבדו ובטח צריך עזרה ואמרתי לו שאני מוכנה לבוא לעזור לו ככה התחלתי קריירה של מפיקת דפוס. אהבתי מאוד את התחום, אף על פי שעבדתי 10-12 שעות ביום, כולל אישורי הדפסות באמצע הלילה. פיקחנו על פרויקטים שהיו בטופ של התעשייה באותם זמנים- זה היה כיף גדול. הייתי מאלה שהיו ממששים נייר ואומרים לך כמה גרם הוא שוקל, נטול עץ או כרומו. שם למדתי לנהל פרויקטים מורכבים, להתנהל מול לקוחות וספקים, לעמוד בלוחות זמנים. בסך הכל עבדתי 10 שנים בענף הדפוס, עבדתי במקומות הכי טובים שהיו אז בתעשייה. ואז נולד בני השני והלחץ שהתלווה לעבודה כבר לא היטיב איתי מה גם שאובחנה אצלי פיברומיאלגיה באותה תקופה.

איך מתמודדים עם הפער בין משהו שאוהבים לעשות ועושים טוב ובין ההכרה שזה לא מתאים ולא אפשרי משפחתית ובריאותית? 

לא קל ולא פשוט. הבנתי שעם כל האהבה שלי לתחום זה כבר לא המקום שלי והתפטרתי, אבל את  קורות החיים שהובילו למקום העיסוק ולקרירה הבאה שלי- בעלי שלח ללא ידיעתי. התחלתי לעבוד כעוזרת אישית לשותף המנהל באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בת"א. זה היה שינוי גדול מאוד מכל מה שעשיתי עד אז. זה היה ועודנו אחד התפקידים הכי מעניינים שעשיתי- ריכזתי מערכת של יותר מ- 20 אנשי צוות, ניהלתי קשרים עם גורמי חוץ, הכנתי הצעות מחיר ללקוחות ועוד. זה היה תפקיד עם אחריות מאוד גדולה. נשארתי שם 4 שנים, במהלכן נולד בני הצעיר ורציתי להוריד הילוך, וכך עברתי ממשרד של כ-100 איש לנהל משרד עו"ד קטן של 5 אנשים. נשארתי שם 10 שנים, זה היה נוח מאוד, אבל במובן מסוים זה היה כלוב של זהב.

הרבה אנשים עובדים במקום מסוים למרות שהם מרגישים שהוא לא המקום המושלם בשבילם יש סיבות שונות לבחירה להישאר. את משתמשת בביטוי 'כלוב של זהב'- למה הרגשת כך? ומה עשית על מנת להרגיש שיש אויר ב'תא'?

עם 3 ילדים צעירים בבית הרגשתי שאני רוצה להוריד הילוך- התנאים המעולים שקיבלתי, והיכרות מוקדמת עם הבעלים של המשרד, איש מיוחד ונדיב גרמו לי לקבל את ההצעה שלו בלי שעשיתי תאום ציפיות. אני מניחה שאם הייתי יודעת מראש במה כרוך התפקיד לא הייתי נכנסת לזה. רוב העבודה שלי שם הייתה בדיוק כל מה שאני לא. טיפלתי בכל מה שקשור לכספים - מעקב חשבונות בנק של המשרד ושל הלקוחות והמון תיוקים.  בתוך פחות משנה מתחילת עבודתי שם החלטתי ללכת ללמוד, זה איפשר לי להחזיק מעמד.

אז אם אני מבינה נכון עשית הפרדה בין מקום העבודה ובין ה'מקום' בו את מתמלאת ו'נושמת'. הרגשת שזה עוזר? מאפשר להרגיש פחות ב'כלוב' בעבודה?

הידיעה שיש לי מקום להתמלא בו עזרה לי להמשיך. המנהל היה נפלא, זרם איתי בכל דבר שביקשתי, איפשר לי גמישות בשעות העבודה, ובהמשך אישר לי להוריד יום בשבוע. אני חושבת שהקבלה הזאת, והעובדה שעשיתי את הנדרש באופן משביע רצון ומוערך אפשרו לי בד בבד עם העבודה במשרד ללמוד ולחשוב מה אני רוצה לעשות מעבר, מחוץ לעבודה. אחרי עשר שנים, בתחילת 2020 עזבתי את המשרד. סיימתי 15 שנה של ניהול אדמיניסטרטיבי במשרדי עורכי דין והגעתי, או יותר נכון לומר שחזרתי, לתחום העיצוב, הפעם כעצמאית.

אם עשיתי חישוב נכון אז 25 שנים אחרי לימודי עיצוב גרפי- חזרת לתחום העיצובי כמעצבת פנים. למה לקח לך כל כך הרבה זמן? ידעת לאורך השנים שיבוא יום  ותחזרי לעסוק בתחום האסתטי, התחום הראשון שבחרת?

כשלמדתי עיצוב גרפי, אז אלה היו לימודי תעודה ולא תואר. יכולתי להמשיך עוד שנה ולקבל תעודת הוראה, אבל הייתי צעירה והנחתי שאין טעם להשקיע בזה עוד שנה ולקבל תעודת הוראה אם ממילא לא אהיה מורה. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לנקודה מסוימת, סביר להניח שלשם הייתי חוזרת. עד היום מפריע לי שאין לי תואר. למרות כל מה שלמדתי וכל הידע והניסיון שלי, אני מדמיינת שבכל מקום עבודה חדש כשכירה יחייבו אותי להתחיל מלמטה מבחינת תפקיד ומשכורת. ברור לי שזה לא נכון, והניסיון המקצועי שלי תומך בכך, אבל הרבה שנים זה ישב לי בפנים העניין הזה. היו כמה פעמים שחשבתי לעשות שינוי מקצועי אבל תמיד זה דרש תואר ולא הייתה לי הפניות והאפשרות לעשות זאת. לפני עשר שנים החלטתי שאני לא מוותרת על החלומות שלי וחזרתי ללימודים. הבנתי שאם אני לא עושה את זה - זה כבר לא יקרה והלכתי ללמוד עיצוב פנים.

את זוכרת איך זה היה? מה היה שם בנקודת הזמן ההיא שנתן לך את הכח לחזור ללמוד, ולהתחיל לפתח תחום עיסוק אחר? 

ההחלטה לשנות תחום הגיעה עם ההבנה והרצון להיות עצמאית. תהליך השינוי הפנימי שלי התחיל כשחבר טוב שלנו נפטר במפתיע, האירוע הזה ואירועים נוספים שהתרחשו לאחר מכן הובילו אותי להחלטה שאני מגשימה את החלומות שלי וחוזרת ללימודים. ברגע שיצאתי ללמוד, אף  שאלה היו שלוש שנים של לימודי ערב, תוך כדי עבודה, גידול ילדים וטיפול באמא חולה- היה לי ברור שכשאסיים אתחיל לבנות את עצמי כעצמאית, ושאני לא רוצה להיות תלויה באף אחד.

עשית שינוי כפול- גם תחום חדש וגם מעבר משכירה לעצמאית, הכל חדש. צריך הרבה אומץ, אמונה ובטח גם סבלנות. ובמקרה שלך נוספה לתמונה גם הקורונה. מה שלומך? יש לך כבר מחשבות לגבי האופן בו 'קפצת למים'?

תחילת דרכי כמעצבת פנים הייתה מחושבת מאוד, בשנים האחרונות, תוך כדי העבודה שלי במשרד עורכי הדין התחלתי לעבוד כמעצבת פנים עצמאית וצברתי ניסיון ולקוחות בקצב שלי. אני מתמקדת בתכנון ועיצוב משרדים בדגש על מיתוג וכך אני משלבת את ניסיון העבר שלי, כמי שנחשפה להשפעה העצומה של מיתוג נכון עבור חברות, ומיישמת את הידע הזה, הלכה למעשה, במשרדים שאני מתכננת ומעצבת היום.  יצאתי לעצמאות ממש בתחילת 2020 ובדיוק כשהתחילו להגיע פרויקטים חדשים הגיעה הקורונה ועצרה הכול.  עם זאת, אני אופטימית מאוד. אני לא רואה אופציה להיכשל במהלך הזה.



מחשבות והרהורים תוך כדי כתיבה והכרות עם הסיפור המקצועי של חלי:

1. את הסיפור המקצועי של חלי כתבתי כמו שאר הסיפורים המקצועיים בבלוג על סמך שאלון שחלי מלאה. השתמשתי בעיקר במילותיה של חלי, לא הוספתי פרטים אבל 'סידרתי' אותו באופן שנראה לי מעניין, והאמת שגם מעורר השראה- להחליף פעמים תחום מקצועי, התאמה וסנכרון בין המצב האישי, תחום ואופן העיסוק, והתכנון הארוך והמחושב לקראת המעבר לבעלת עסק עצמאי. ויחד עם זאת חלי הופתעה מהסיפור, והתלבטה האם לפרסם אותו. לשמחתי לאחר ברור, הערות ותיקונים היא הסכימה שאפרסם את הפוסט.

הופתעתי מהתגובה של חלי, ואח"כ הופתעתי מעצמי.

הרבה פעמים אני רוצה ש'יראו אותי', ואז כשמשהו רואה ומשקף לי את האופן בו אני נראת - אני הודפת ומתנגדת. לעומת זאת יש פעמים בהם אני נרגעת ונרגשת כשאני מרגישה ש'רואים אותי' ושעוזרים לי לפרש ולהכיר את עצמי. מקווה להצליח לתת ולקבל יותר מהחוויה השנייה של ה'נראות'.

2. האם להזכיר מקומות עבודה בשמם המלא? התלבטות. בסופו של דבר, ההחלטה שלי כרגע היא לציין את התחום ואופי העיסוק, לשתף במאפיינים שלו אבל לא להזכירו בשמו. אני חושבת שהסיפורים המקצועיים בבלוג 'עובדים לטובה' אמורים לספר סיפור של אדם קונקרטי מצד אחד ולהזמין אותנו לחשוב על הסיפור שלנו, ונדמה לי שכדי לעשות את המעבר הזה עדיף לא 'להיאחז' במקום עבודה ספציפי זה או אחר. ויש עוד סיבה בגללה החלטתי לא לציין את מקומות העבודה במפורש- אני חוששת ש'בעלי הסיפור' אולי יצטערו על כך, אולי הם ירגישו לא בנח עם החשיפה או עם העובדה שחבריהם לאורך השנים קוראים ומזהים  (גם כאן ברור לי שאני 'חושבת' דרך 'עצמי')

עם כל הטכנולוגיה מסביב חלי לא מוותרת על מחברת, בה היא כותבת הכל- מסיכומי שיחות ועד שרבוט סקיצות



מה דעתכם על הסיפור המקצועי של חלי? הזכיר לך 'משהו' בעצמך?

מוזמנים להגיב פה או בפיסבוק.

הרשמו לרשימת התפוצה ואשלח, אחת לחודש, מייל עם עוד מחשבות וריכוז הפוסטים ; ואם אתם עובדים למעלה מ-20 שנה ואומרים בקול שאתם אוהבים את העבודה שלכם בואו לספר את הסיפור המקצועי שלכם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.